"מוריה:
בעולם הגדול הזקנים משאירם אחריהם דברים לבניהם וילדיהם, אך במקום הזה, הצעירים משאירים דברים לזקנים"
הרוכבים אל הים ג'.מ. סינג
ציטוט שבו בחרה אלישבע לפתוח את המחזה "תפוזי- דם"

בעמוד זה בחרנו להציג קטעים מתוך מחזות פרי עטה של אלישבע, בנוסף מופיע מאמר מאת יוספה אבן שושן שסוקרת את עבודתה. המאמר פורסם בעיתון התיאטרון, ופותח את הספר "שלושה מחזות" שיצא בהוצאת "כרמל", (בעריכת יעל קרמסקי) ובו יופיעו שלושה מן המחזות שכתבה: "התינוק של בן שטרית", "תפוזי-דם", "תופרות". כאן בחרנו דווקא בקטעים ממחזות שלא הוצגו, המשקפים את הפן האישי של אלי בתחום. מחזות כמו: "לשון של זהורית" מחזה שאינו גמור, הלקוח מתוך עבודתה בכלא, וכן המונודרמה "גרגיר החרדל", שלא עלה בארץ, הנוגע, בין היתר, בשאלת שמה וזהותה.



געגועים לציפור גן העדן/ יוספה אבן-שושן

המשוררת והמחזאית אלישבע גרינבאום הלכה מאיתנו לאחר מחלה קשה והשאירה את העט באמצע הנייר, קצת אחרי הפסיק, רחוק מאוד מהנקודה. בספר "שלשה מחזות" רואים אור שלושה ממחזותיה: מונודרמה פיוטית הזויה, "התינוק של בן שטרית", מחזה אבסורד קצר "תפוזי דם" ומחזה ריאליסטי בן שתי מערכות, "התופרות". מחזות אלה מייצגים את מגוון יצירתה הדרמטית של אלישבע, אולם יש לעיין ביצירתה הדרמטית הכוללת כדי להבין שעל רקע ריבוי הסגנונות, מסתתר מבנה עומק תמטי אחיד ויחודי.

אלישבע שוטטה בשבילי הדרמה כמו בשביליו של לונה פארק פיוטי גדול והיתה בחיפוש מתמיד אחר צורת הביטוי הדרמטית שתיטיב ביותר עם הנושא שבו בחרה לעסוק בכל מחזה.
מגמה זו באה לידי ביטוי כבר במחזה הראשון "ציפור גן-עדן מס' 17" שעלה בפסטיבל לתיאטרון מקורי בתיאטרון הסמטה ב-1993. בהקדמה לטיוטה הראשונה של המחזה כתבה אלישבע שנושאו של המחזה "חיפוש מתמיד אחר אידאל שהוא יפה מאיתנו, שניתן לדמיין אותו ואולי לפעול לפיו: אידאל של צפור או אידאל של אישה". לשם כך בחרה המחזאית בסיפור מסגרת שהוא שיעור בביולוגיה של ציפור גן העדן: הילדה יונת מקבלת עונש לכתוב חיבור על ציפור אמיתי, ובמקום זה היא רוצה לכתוב על ציפור גן העדן. ציפור זו קיימת במציאות אבל לא יודעים עליה הרבה ולכן את הרוב צריכה הילדה להמציא. השיעור נפרש על פני ארבע תמונות הכתובות בדיאלוג של חרשים שבו המורה ציפורה ויונת אינן מגיעות לדו-שיח של ממש. המורה מקיימת הרצאה יבשה על מבנה הכנפיים של הציפור, ויונת עומדת בפינת הכיתה וחולמת בקול רם על ציפור גן העדן "שחיה במקום שאין איש מעז להגיע לשם , אפילו לא אנחנו במיוחד לא אנחנו.... בגן שפעם קראו לו 'עדן' אבל עכשיו השם אבד, והמפתח-נשכח. ..... אמרו שגורשנו משם על מנת שלא לחזור לעולם, אבל תמיד נוכל לשלוח לשם צפור אחת שתספר לנו מה קרה שם עם חוה. (ציפור גן-עדן מס' 17 )
סיפור המסגרת נקטע באמצעות 13 תמונות קצרות נוספות המתארות שלבים שונים של החוויה הנשית: שתי ילדות המשוות בין אברי המין שלהן, אישה מנהלת דיאלוג עם זרע שנקטל, שתי נשים שמתאהבות זו בזו באמצע החיים ועוד.
התמונות הקצרות יוצרות קברט קומי פרוע ומטרתו, לדבריה של אלישבע ליצור קולאז' של סגנונות שונים המקושרים באופן אסוציאטיבי.
כבר כאן, במחזה הראשון ניתן לראות את אחד ממאפייני הדרמה הבולטים של אלישבע והוא התאמת הסגנון הדרמטי לנושא. "ציפור גן העדן מס' 17" הוא מחזה העוסק בגעגוע ואלישבע, שידעה את כאב הגעגוע אבל היטיבה לראות גם את הגיחוך חסר התוחלת של ההתחפרות בו, החליטה לכסות על הכאב באמצעות מצעד פרוע ומצחיק עד לכדי דמעות של דמויות גרוטסקיות שמנסות לאחוז במה שלא ניתן להאחז בו.

הנסיון הנואש להנכיח את הנעדר עובר כחוט השני ביצירתה של אלישבע והוא למעשה נושאו המרכזי של "התינוק של בן-שטרית", מונודרמה שעלתה בפסטיבל תארונטו ב-1995, בביצוע אלון אבוטבול ובבימוי דורון תבורי.
הדמות הדוברת במונודרמה היא אסיר צעיר וחסר שם שמביא בגוף שלישי את סיפורו של בן שטרית, אסיר אלים ובודד שגעגועיו לבית ולמשפחה מגיעים לנקודת הרתיחה בה מתערבב הדמיון עם המציאות ומובילים אותו לגנוב תמונת תינוק מהעובדת הסוציאלית ומתייחס אליה כאל תינוק בשר ודם. בן שטרית הופך לאב גאה ומכריח את הצעיר שהוא שותפו לתא להפוך לאמא של התינוק. בתחילה משתף הצעיר פעולה עם ההזיה, אולם בן שטרית מתעקש לממש את ה"זוגיות" ביחסי מין אלימים שהופכים את לילותיו לסיוט מתמשך. לבסוף מחליט הצעיר להעלים את התמונה ובן שטרית מכה אותו ונשלח לצינוק. בן שטרית חוזר מפוכח מן הצינוק אבל נשמתו אינה מסוגלת לשוב למציאות המנוכרת של הכלא והוא מתאבד.
המציאות של הכלא היא מציאות מעגלית שאין ממנה מוצא ולכן גם כאן אין עלילה לינארית הנעה קדימה בזמן. הצעיר הדובר ששכח את שמו ואיבד את זהותו בין חומות הכלא, נע בין הווה לעבר, חלום לערות ומציאות להזיה.
אלישבע שעבדה במשך שנים רבות עם אסירים כמדריכת דרמה, הזדהתה עם המצוקות שלהם וחשה את שפת הדיבור המיוחדת שלהם. היא הבינה היטב את מנגנון הבריחה של הדמיון והצליחה להמציא שפה יחודית המערבת היפר ראליזם עם פיוט ויצרה עולם מופלא שבו ההזיה היא חברתו הטובה ביותר של האסיר מחד גיסא ואויבת אכזרית מאידך גיסא, שכן ההתפכחות ממנה מובילה להתרסקות של הגוף והנפש, כפי שניתן לראות בקטע הבא:
"...פתאום הוא בא מאחורה תופס אותי, " מה אתה חושב שאתה עושה, אתה? "
-אמבטיה אפילו רחל אחותי היתה עושה לו אמבטיות לתינוק שלה. שמתי מים בכיור ,חמים. לא סתם"
-"עם הסבון הזה אתה חושב? עם הסבון הזה? את הלב אני אתלוש לך, עם זה אני יעשה לו אמבטיה. עם הלב שלך, תזהר ממני.. " ואמר את השם לי. איך זה שאמר. פעם ראשונה אמר, תמיד אומר אתה" עכשיו אמר את השם שלי, איך זה. נו, איך קוראים לי שאמר.
שמעתי את אמא שלי אומרת את זה. השם שלי, בחלום, אמרה.... מה זה היה שאמרה, הייתי בתוך החלום , וצעקתי מרוב שמחה, בגלל מה שהיה שמה. שבחלום, אני חוזר הביתה לחיפה. ונכנס למטבח איפה שאמא שלי, שפתאום שוב פעם נהיית בחיים. יושבת, מחייכת עם העיניים שלה הכחולות. כמו תמיד. עם הרולים בשיער. ויש לה על השולחן מלא משמשים כתומים כתומים. אני אוכל משמש אחד. זה מתוק. אני צועק לה, אפילו שישבה שם ליד בדיוק אני צועק, אמא השתחררתי מהכלא, השתחררתי מהכלא", ואוכל עוד משמש אחד, והיא מחבקת אותי מרוב השמחה , אומרת את השם לי, נו, איך זה, מחבקת אותי חזק חזק" אמא לא ככה, אמא, אני נחנק" וחשבתי שאני נחנק ממנה, אבל זה פתאום לא הידיים שלה, ואני רוצה להריח את המשמשים מהידיים שלה, מהשיער שלה, שגם ברולים היה לו ריח תמיד טוב של שמפו, פתאום נהיה שם ריח אחר בתוך החושך, מתוק, יותר מדי מתוק, אפטר שייב ברוט, שרק לו יש כזה, למה אף אחד לא שם כזה, חונק אותי, וכמה אוויר אני מנסה לקחת זה עוד יותר מסריח נהיה, אמא חונקת אותי, השתחררתי מהכלא , אבל סתם לי את הפה, אמר שיותר טוב אם אני רק אשכב בשקט בשקט. אמא השתחררתי מכלא, אמא השתחררתי בשקט, בשקט.
אבל אני לא שכבתי בשקט בשקט. צעקתי "חתוכה, חתוכה" למה היה אז בתא שלנו חתוכה.
וצעקתי "אפשטיין, אפשטיין, תעזרו לי, אינעל רבק". אבל הם עשו את עצמם ישנים. צעקתי, "תעזרו לי" אבל אפילו חתוכה שהוא יענו נשמה, ואפשטיין שהוא יענו אשכנזי, לא פתחו חצי עין שניהם. אפילו שלחתוכה יש בכלל רק עין אחת שיכול לפתוח, גם אותה הוא לא פתח.


הנסיון להדוף את המציאות האכזרית של היום יום ולנצח אותה באמצעות החלום וההזיה ממשיך גם "בסולטנה אמורה" מחזה שעלה בפסטיבל עכו ב-1997 בבימויו של גיא אור.
כאן נפגשים שמונה ניצולים על סיפונה של אונית חלומות בשם סולטנה אמורה, אוניה שאמורה לקחת אותם הרחק ממולדתם הנאנקת תחת מלחמת אזרחים. סולטנה, יוזמת המסע, היא שדרנית רדיו מסתורית ואהובה. היא מופיעה במחזה באמצעות קולה ומבטיחה לשמונת הניצולים הנבחרים התחלה חדשה של חלום חדש:
סולטנה:
מאזיני הנאמנים, כאן סולטנה שלכם, המשדרת לכם מדי לילה גלים של אהבה. בתדר 107 FM, מעל סיפון ה"סולטנה אמורה". זהו השידור האחרון שלי, אהובי. אני מפליגה. בואו איתי. בואו נברח מכאן כל עוד אנו יכולים. המלחמה הזאת עוד לא נגמרה, אבל החלום הזה נגמר. בואו איתי לחלום חדש. נבנה ביחד עולם, מהתחלה. בלי טעויות. בלי חרבות. בלי מזמרות. בלי ימי זכרון. ארץ חדשה. בואו אלי, אתם שנואשתם מהמלחמה...אקח איתי רק בודדים מכם...מי שיוכל להפנות עורף לכל מה שהוא יודע, ומה אנחנו יודעים? לכבוש ולסגת? להרוג ולמות? קומו, עזבו את העמדות, רדו מההרים, עלו מבין עיי החורבות, אל תחשבו לרגע, אל תאחרו. אל תפרדו לשלום. אל תארזו מזוודות. בואו אלי בידיים ריקות ובלב מלא אהבה. בואו אלי.
"הסולטנה אמורה" עומדת להפליג. לעת שקיעה, מהנמל הצפוני. השעונים כבר חלודים, האצות אוכלות בדפנות, אבל המנועים רועמים, אנחנו מוכנים להפליג...
בואו איתי, אל תאחרו את ההזדמנות האחרונה."
ואולם גם כאן, כמו ב"תינוק של בן שטרית" מסתבר לניצולים שההזיה היא המציאות האכזרית ביותר ובעוד הם מתענגים על המזון, הביגוד והשעשועים שהכינה סולטנה לכל אחד לפי נטיות ליבו, מתנפץ החלום אל שברו בדמות מגפה המשחירה את שפתי הניצולים והורגת אותם אחד אחד. כמו במחזותיה הקודמים, גם כאן חיברה אלישבע את ה'מה' וה'איך' בדימוי המרכזי של המחזה: ספינה מטלטלת על הגלים משום מקום לשום מקום ופה בלתי נראה שולח אל הניצולים גלים של תקווה, המתנפצים בתוך פיהם שלהם ומזילים קצף שחור של מוות על השפתיים. מנגנון זה חוזר על עצמו במחזוריות: הניצולים מתים בזה אחר זה, אבל סולטנה ממשיכה לשדר תקווה:
סולטנה:
אהובי, ברגע אחד אנחנו ממציאים את מותינו. אנו מציירים את סופנו, באצבע רועדת, על שפתי הזמן.
לעולם לא נספיק לחתום את שמנו בשולי התמונה. אנו ממציאים את סופנו כל יום מחדש. וכל יום מחד, סופנו מפתיע אותנו. אנו נוסעים אל הלא ידוע. המוות איננו סוף. הוא רק התחלה.
עלינו לאהוב בכל רגע, כאילו זה הרגע האחרון לחיינו. נלך להיות איש עם נפשו. נחלום על הארץ האחרת. אל תשכחו לשמוח. אל תשכחו. (עמ' 41 )


התשוקה של אלישבע להעניק חיים למה שאין לו גוף מגיעה לכדי מיצוי דרמטי שלם ואף מתממשת במחזה "תפוזי דם" שעלה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא בבימוי רויטל איתן ב-1999. כאן מצליחה שרה נחשון, אלמנה ואם ששכלה שני בנים, לסלק את המוות הרביעי מכותלי ביתה: היא הודפת את רמזיו של השליח שבא לבשר לה על מותו של בנה השלישי בתאונה, ובמקום להתאבל משתמשת בגופו של השליח ומחדירה לתוכו את נשמת בנה המת, בטקס מאגי של הלבשה.

שרה חוזרת עם חולצה ומכנסיים, מושיטה לו.

שרה: קח תלביש את זה.

אסף: זה שלך....?

שרה: אתה לא מוכרח.

אסף מהסס.
שרה: הוא יבין. ( פאוזה) תלבש, נו.

אסף מתפשט ומתלבש שרה מנפחת בלונים. מסתכלת עליו. הוא מתבייש ומוריד מכנסים
מאחור הכורסא. היא צוחקת. הוא גומר להתלבש. היא בוחנת אותו רגע.

שרה: תוציא את החולצה. לא באת עד לפה בשביל לדחוף את החולצה למכנסיים.

אסף מוציא את החולצה. הוא מרוצה.

שרה: רואה את הארון הגבוה.

אסף: זה?

שרה: תוריד משם את הבקבוק שיבאס. זה שמור לאירועים מיוחדים. הוא חושב שאני מתקמצנת על זה ישתה ישר מהבקבוק כמו השיכורים האלה.

אסף מחזיק את הבקבוק שותה ממנו.

שרה: חושב שהוא גבר אבל הוא רק ילד. יגיד לי..."כוס אמק איך שזה שורף בגרון"
ויתחיל להשתעל.

אסף: (שותה, משתעל) כוס אמק .... איך שזה שורף בגרון.

שרה: אתה יודע שאני שונאת שאתה שותה מהבקבוק.

אסף שותה עוד לגימה.

שרה: והוא יגיד. "מה קרה מסיבה, אמא? מרוב דאגה את עושה לי? "

אסף: ( שותה עוד לגימה זה מתחיל להשפיע עליו) מה קרה מסיבה אמא? את שקופה, מרוב דאגה את שקופה.
שרה: תמזוג לאמא שלך הזקנה איזה כוסית לפני שאת מחסל את הבקבוק.

אסף מוזג לה כוס. מגיש לה.

במחזה זה משכה אלישבע בחוטים הדקים של הדרמה והצליחה לנצח את המוות. "תפוזי דם" הוא למעשה פנינה מלוטשת שבה מגיעים כל המאפיינים של כתיבתה הדרמטית לכדי מיצוי מושלם: ההתאמה מן האמירה לצורה הדרמטית, שילוב מיוחד של שפה ראליסטית עם הקשרים סוראליסטים שיוצרים פיוט שירי, ואמירה חברתית נוקבת על קידוש הזיכרון שהופך למהות החיים במדינת שכול.
מכיון שזהו מחזה קצר, סביר היה להניח שאלישבע תנסה להמשיך ולפתח את הסגנון הדרמטי שלה בכוון זה ולכתוב מחזה ארוך. אולם בשנת 2000 פרצה אלישע אל התודעה כמשוררת והדרמה שלה פנתה לכוונים אחרים.

המחזה "התופרות" שעלה ב2002- בתיאטרון חיפה בבימויו של עודד קוטלר, מתאר את התפוררות מפעל הטקסטיל בירוחם, ואת הניסיון הכושל של הפועלות לנהל את המפעל בעצמן. זהו מחזה פוליטי מגויס חברתית שנכתב כתוצאה מעבודת תחקיר מתמשכת שבמהלכה פגשה אלישבע את הפועלות.
"התופרות" הוא מחזה ראליסטי הכתוב בתבנית של מחזה בנוי היטב והוא נעדר את כל הסממנים הפיוטיים והמטפוריים שאפיינו את כתיבתה הדרמטית של אלישבע עד 1999. גם סיני פתר שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה באותה תקופה וליוה את תהליך הכתיבה מודע לכך ואומר ש " ב'תופרות' מחלה אלישבע על כבודה כמשוררת לטובת עבודת הקודש של הצבת מראה אומנותית לצופי התיאטרון הרחוקים מן הפריפריה. אלישבע לא סבלה משמץ של רומנטיקה מיותרת בהתייחסותה למצוקת פועלות הטכסטיל. בעיניים מפוכחות היא תארה במחזה את מסלול ההתרסקות הידוע מראש של הניסיון לכונן אוטונומיה תעשייתית בעולם המנוהל על ידי הון ושלטון. כמה חודשים אחרי שהמחזה קרם עור וגידים, הוכיחה המציאות, כמה עצוב, מה שאלישבע ניבאה."
המאפיין היחיד שנותר כאן מכתיבתה המוקדמת הוא רגישותה המיוחדת של אלישבע לשפה המדוברת ויכולתה לאפיין את הדמויות ואת האוירה הרב תרבותית במתפרה באמצעות השפה, כפי שמראה הקטע הבא שבו מתחילים להתגלות סדקים ראשונים בחלום הניהול העצמי של המפעל:

מערכה שניה, תמונה 4
שעת ערב מוקדמת, אולם המתפרה. על שולחנות העבודה והגיהוץ מונחים מצעים צבעוניים; הצבעוניות והחיות בולטים לעין. בצד מונחות ערימות של חולצות צבאיות, מוכנות לאריזה, ליד ארגזי קרטון. גליה במשרד, עוברת על ניירות. משולם עובד על מכונה חדשה לגיהוץ מצעים. ארלט, כוכבה, אלה - עובדות ליד השולחנות. שוש נכנסת מהחדר השני, מביאה ערמות של מצעים, מחלקת לאחרות, יושבת לעבוד.
כוכבה: בקושי חצי משלוח מוכן, ויש עוד שבוע.

שולי (נכנסת מהשירותים, עם הפלאפון): אמא, את זוכרת שהם באים מהפרודוקציה
של הסרט, מחר בהפסקת צהריים? ... איזה ראש יש לו למיכה... שאל אותי אם
אנחנו מרגישות קורבנות של הגלובוליזציה.

אלה: גלובליזציה!

שולי: מה זה בכלל?

אלה: זה שמעבירים תפירה של מדים לסין, ומחר סאשינקה מחפש אוכל ברחוב.

שולי: אז זהו... וואוו... על זה הסרט, זה פוקוס, על החיים המסריחים שלנו,
בשביל שכל העולם יראה.

כוכבה: תעשי עם הגלובליזציה שלך מה שאת רוצה, לפה הם לא נכנסים, עד שלא
גומרים את המשלוח.

שולי: אמא, את לא תהרסי לי את זה הפעם! הם ייכנסו ואת לא תגידי להם לא.

במקביל כוכבה בודקת ערמות של ציפיות. מתעכבת על ערימה אחת, מפרקת אותה.

כוכבה: של מי הערמה הזאת? אלה, זה שלך?

אלה: כן...

כוכבה (בסבלנות): תראי כמה טעויות... רק פה מצאתי שלוש.

אלה: במקרה בערמה זאת, אני קצת חולמת.

כוכבה: את צריכה משקפיים?
אלה: עיניים בסדר גמור.

כוכבה: אולי בכל זאת כדאי שתחזרי לקו של המדים.

שוש: אמרנו שתעבוד פה בינתיים, בגלל הפרקים שלה.

ארלט: מסכינה, עוד כואב לך?

אלה: פרקים שלי בסדר גמור!

ארלט: אני יעזור לה.

כוכבה: לא, רק לא זה. זאת רוצה לצלם סרטים כל היום, זאת חולמת על מוסיקה,
אבל לגמור משלוח בזמן, זה אי אפשר!

משולם: לא לקחנו בחשבון את הזמן שלוקח ללמוד קו חדש.


סגנון הכתיבה של " התופרות" שונה מאוד בנוף הדרמטי השירי של אלישבע וניתן היה להניח שנעשה כאן ויתור חד פעמי ומודע, אם כי לאו דווקא הכרחי על הסגנון הלירי. אולם עיון בשני המחזות האחרונים שכתבה אלישבע , "ההפגנה" ו"על פי הנהלים", מראה כי "התופרות" מסמן למעשה מגמה חדשה. שני המחזות האחרונים הם מחזות קצרים שנכתבו ב-2003 והועלו בתיאטרון העירוני של היילברון , גרמניה. במסגרת פרוייקט כתיבה משותף של שמונה מחזאים פלסטינים וישראלים שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המחזאי מוטי לרנר, שהשתתף גם הוא בפרויקט מתאר את ההתגייסות המלאה של אלישבע ואת האמפטיה שחשה כלפי כל אלה שהשתתפו בו :" אלישבע ידעה לחוש אמפתיה. היא חשה בכאבו של הזולת. הכאב שבהשפלה, בחוסר האונים, בדיכוי, בקיפוח, ובניצול. היא התקשתה לקבל את נכונותם האוטומאטית של בני תמותה להרוג ולהיהרג, וקיוותה שבכתיבתה תוכל להמחיש את סבלם של הקורבנות כדי למנוע ולו גם במעט את שפיכות הדמים."
ואכן, שני המחזות שכתבה אלישבע בפרויקט זה עוסקים בדילמות המוסריות שניצבות בפנינו כאזרחים במדינה כובשת ובקונפליקטים האישיים שמעלות הדילמות האלה בפני כל אחד ואחד. " בהפגנה" נאלצות שתי אחיות לבחור בין הפגנת נשים פלסטיניות וישראליות נגד הכיבוש לבין חיפוש בנותיהן הנעדרות בזמן פיגוע. במחזה "לפי הנהלים", מתנהל עימות בין חוקרת מצח לסגן אלוף שמעודד את חייליו להתעמר בקורבנות חפים מפשע במחסום ובאותה נשימה, הוא גם "מליציה של אדם אחד" המנסה לעזור בסתר לקורבנות שלו עצמו. הקצין מבקש מהחוקרת שתתבע אותו לדין ותשחרר אותו ממצוקת המוסר הכפול שלו, אבל החוקרת מסרבת והדבר מוביל לעימות אלים:

יותם: נתתי הוראה לא להתחשב במקרים הומניטריים. מאז המקרה שמחבל מתאבד
עבר דרך המחסום שלנו בתוך אמבולנס, אני, אישית, נתתי הוראות שסותרות את פקודות מטכ"ל –

שלומית: לחיילים היתה חובה לסרב

יותם: על מה את מדברת? יש לך פה אישום ברור, בהיר, חד וחלק. צריך לדרוש מאסר,
ארוך, פעם ראשונה, את לא מבינה? אני רואה את זה בכל העיתונים, קצין בכיר,
נשפט למאסר, בשל גרימת מוות לאזרחים -

שלומית: אני לא הולכת לתפור לך תיק. אם אתה קרוע מדי כדי להמשיך לפקד על
החיילים שלך, אז תבקש שחרור. תלך. פשוט תלך.

יותם: ולעזוב את החיילים שלי?

שלומית: אם מפקד לא יכול להגיד לחיילים שלו "אחרי", כי הוא כבר בעצמו
לא יודע לאן הוא הולך, הוא חייב ל –


במהלך המונולוג הבא, יותם נעשה יותר ויותר נסער ואלים כלפי שלומית. הוא הודף אותה, דוחף אותה, סוטר לה, אפילו מנסה לקרוע את חולצתה. היא המומה בתחילה אבל נאבקת איתו.

יותם: את חייבת לעזור לי, שלומית. כתב אישום, האשמה: "עשה את חובתו". זאת האשמה. "לא סירב לעשות את חובתו", כשחובה עליו לסרב, חובה לפרק את המלכודת ללא מוצא, אישום בוטה, חמור, יש לדרוש מאסר בפועל; את לא מבינה שזה המרד הקטן שלנו? אני ואת, שלומית, המהפכה מתחילה מלמטה, מכאן ועכשיו, אני ואת! מה יש? פחדנית אחת, לא מעיזה, רק בתיכון יכולת לעשות דברים גדולים באמת, הא? מה קרה לחלומות הגדולים שלך שלומית? איפה הניצוץ שלך? מה את עושה עם החיים העלובים שלך, במשטרה הצבאית העלובה שלך, תעשי משהו! אל תסתמי את החור בסכר, תהרסי אותו!

שלומית מצליחה להדוף את יותם מעליה. הם מביטים זה בזה, רגע ארוך. יותם יוצא. שלומית מביטה סביבה, מרימה את הטייפ ומדברת לתוכו, לאט.

שלומית (לתוך הטייפ):
בכל בוקר, מול המראה, אני שמה לב שעוד חתיכה קטנה ממני חסרה. יש לי צורה של בן אדם, עיניים, פה, אפילו הגומות שלי עדיין במקום. אבל משהו חסר מתחת לפנים, חלל פעור. אני מכריחה את עצמי לא לראות, אנחנו מתורגלים בלא לראות.
נכנסת לתוך המדים, מניחה על עצמי את המסכה שצריך להניח על הפנים, כדי שלא יהיו לי פנים, ויוצאת לתפוס את הרעים, יורדת במדרגות, בודקת שהמסכה יושבת טוב, טוב במקום, והולכת להילחם ברעים.
( "על פי הנהלים" 2003 )

ההבדל בין שלושת המחזות האחרונים לאלה הראשונים מעורר שאלות ותמיהות רבות. האם באמת החליטה אלישבע להקריב את הפיוט על מזבח האמירה הפוליטית כפי שטוענים פתר ולרנר, או שמא רצתה לנסות ולהתקבל בתיאטרון הממוסד ולהתאים את עצמה לעקרונות הכתיבה הגברית הלינארית הנהוגה שם?
ואולי החליטה אלישבע שהפכה בהדרגה למשוררת מוכרת ומוערכת מאוד להשאיר את הפיוט והשירה לשירה ולהתמקד בדרמה בפוליטיקה דוקומנטרית?
ואולי היתה זו מן סטיה זמנית - של מחזאית ההולכת בדרך, בוחנת את גבולות היצירה הדרמטית ומתנסה בסגנונות שונים כדי לשייף וללטש את הסגנון היחודי שלה? אפשרות זו נראית לי הסבירה ביותר לאור הכרותי עם אלישבע ולאור דבריו של סיני פתר המספר שבשיחתו האחרונה עם אלישבע, כמה שבועות לפני שנודע לה על מחלתה, היא גילתה לו שהיא מתכננת לכתוב קומדיה מטורפת שבמרכזה הקמת לונה פארק אור-קולי להמחשת ההיסטוריה הציונית.

לו היו מתגלגלים הדברים אחרת, סביר להניח שבמחזה החדש הזה היינו פוגשים שוב את אלישבע המחזאית המשוררת הפיוטית והקומית, זו שמשתמשת במדיום התאטרלי כדי לתת לדמויות שלה לחלום ולנצח את המציאות האפרורית והמעיקה.
אבל אלישבע שנלחמה במוות במחזותיה, נאלצה להיכנע לו במציאות . נשמתה עזבה אותנו והתעופפה למחוזות אחרים, ולנו, אוהביה בתיאטרון, לא נותר אלא להתבשם בגעגועים אין סופיים לאותה ציפור גן העדן שעזבה אותנו "ממש באמצע הנשיקה...... אבל אפשר לאהוב אותה גם באמצע..... המשפט" . ( ציפור גן העדן מספר 17, עמ' 44)

פורסם בנוסח שונה ב:"תיאטרון"-רבעון לתיאטרון עכשווי, גיליון מס. 15.
ויפורסם ב: "3 מחזות"/אלישבע גרינבאום (הוצאת כרמל, 2005)





מתוך מחזה לא גמור: "לשון של זהורית"

אלישבע עבדה במשך שנים בבתי כלא שונים. בחוג הדרמה שהדריכה בכלא השרון העלתה עם האסירים מחזה בשם "כפה אדומה", שנכתב בשיתוף האסירים עצמם (ב-1997).
בעולם הפשע, הביטוי "כיפה אדומה" פירושו "מלכודת" או מארב. בהקדמה למחזה היא כותבת: "זהו סיפור על כיפה אדומה, ילדה קטנה שיצאה לבדה למסע ביער; וזהו גם סיפורו האישי של כל אחד מאיתנו, שיצא למסע, ועדיין נמצא במסע. סיפור על דרך, על הסטייה מהדרך, על אובדן ולידה מחדש. את ההצגה בנינו ביחד במהלך עבודה משותפת, שדרשה אמון רב. הסיפורים האישיים שלנו, השזורים בהצגה, אינם שייכים בהכרח למי שמספר אותם אבל אלה סיפורים אמיתיים, והם שייכים לכולנו."
ב- 1999 החלה לכתוב את "לשון של זהורית", המבוסס על העבודה "כיפה אדומה", ומספר את סיפורה של מדריכת דרמה המעלה את המחזה בכלא, עם האסירים. היא רצתה לעסוק דווקא ב- "אנטומיה של הזאביות", וכתבה ששאיפתה היא להגיע, במחזה זה, ל"שירה אלימה". היא לא השלימה את העבודה על המחזה והותירה ממנו את רשימת הדמויות, סיפור העלילה ומספר סצנות.
קטעים מתוך תהליך העבודה ומתוך המחזה מובאים להלן.

מתוך סצנות מתוכננות:
"חושך מוחלט. נדלק גפרור, מתוך החושך עולה קולה של הבחורה: "סליחה, יש פה מישהו?" וצחקוקים. היא מנסה שוב; יש הפסקת חשמל, היא תעתה בדרך, לבסוף עונה לה סוהר מתוך החושך, שיש הפסקת חשמל, ועוד שתי דקות הגנרטור חרום יתחיל לעבוד. היא מדליקה שוב גפרור בתוך החושך. אומרת משהו, מי היא ולמה באה. הדימוי של כל מה שתנסה לעשות אחר כך: להאיר פיסת אנושיות קטנה בתוך החושך האינסופי. לעשות משהו טוב בתוך ים הרוע".

מתוך הסינופסיס:
"בית סוהר "פרדסים", כמה ימים לאחר דיכוי מרד אסירים. בבית הסוהר הופעלה תוכנית שיקום וגמילה מסמים, תוכנית ראשונה מסוגה בארץ. התוכנית בוטלה בפתאומיות עקבות החלטה בירוקרטית אומללה. חלק מהאסירים פוזרו לבתי סוהר אחרים. אלה שנותרו עם שנה או פחות לשחרור, נותרו בפני סכנה של אובדן ההישגים הרבים שרכשו בטיפול, שהופסק לפני הזמן. בית הסוהר הופך בהדרגה ממרכז גמילה לבית סוהר רגיל: רווי סמים ואלימות, בלא תוכנית חינוך או שיקום מיוחדת. מבחינתה של אותה קבוצת אסירים מצומצמת, הדבר דומה להישרדות בתוך אנייה טובעת. גם אם היו משתחררים בשלב זה, עדיין לא מוכנים לחיים שבחוץ, היה הדבר קשה. וקשה שבעתיים להישאר באותו מקום בלי המסגרת שהגנה עליהם עד כה.
לתוך המצב הזה נכנסת שני יערי, מדריכת דרמה צעירה, חדורת רצון עז להציל את העולם, ובעלת ניסיון בעבודה עם נגמלים מסמים. היא שמעה על ביטול תוכנית הגמילה ועל המצב הקשה בבית הסוהר, ודווקא לכן, רוצה להקים כאן קבוצת דרמה ולעבוד על הצגה. סגנית המנהל, הממלאת את מקומו בפועל, מתנגדת לרעיון, בטענה שהמצב רגיש מדי אחרי "המרד". כמו כן, אין לדעתה שום סיכוי לעבודה שיקומית, בתנאים הנוכחיים. היא אינה מעוניינת להסתכן בתסיסה נוספת, אם פרויקט כזה לא יצליח. לדבריה, "אין מקום יותר בלתי אפשרי ממקום שפעם היתה בו תקווה גדולה."

מתוך הקדמה לטקסט:
'לשון של זהורית' - משנה, מסכת יומא, מ"ז הבד האדום שהיו תולים על קודש הקודשים - ביום כיפור שהכהן הגדול היה נכנס לשם, היו בודקים את הבד - אם הלבין, סימן שהכהן הצליח לכפר על הפשעים שלנו, אם לא - הבד נותר אדום או האדים. ארבעים שנה לפני החורבן, הבד נותר אדום כל הזמן.
פרשנות אחרת: לשון של זהורית - ויקרא ט"ו - הבד האדום שהיו קושרים לראשו של השעיר לעזאזל, שאותו היו שולחים בידי "איש עיתי המדברה", כשהוא נושא עליו את כל החטאים של בני ישראל. זה הפרק שקוראים בשחרית יום כיפור, שבו מסופר על שני שעירים שהטילו עליהם גורלות - "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". שעיר אחד הוקרב לה', ושעיר אחר שולח "לעזאזל, המדברה" כאמור.

מתוך אחת הסצנות:
מועדון האסירים, משמש כחדר חזרות. אברהם, צחי, מרקו, יהודה, סמיר, יושבים מסביב במעגל. על פניהם הבעת אדישות, אפטיות מוחלטת. מקשיבים לשני בחוסר עניין. מדי פעם בוחנים אותה, חוזרים לבהות בחלל.

שני: אני יודעת שעברתם אכזבה איומה. הפסיקו לכם תהליך
באמצע, בנקודה הכי קריטית. אני מבינה. אתם כועסים, חסרי
אמונה, מרירים. לא מאשימה אתכם. אני רק אומרת, הנה,
יש פה סיכוי חדש. זה לא תחליף לתוכנית שהיתה. זה נגמר. מה שהיה נגמר. לא משנה למה. זה לא צודק, אבל לאף אחד מאיתנו אין שליטה על זה. אנחנו יכולים לשלוט רק בדבר אחד קטן:
אנחנו. עכשיו. ברגע הזה. כל מה שיש לנו זה הרגע הזה.
הרגע הזה יכול להיות התחלה של משהו. צירוף של כוחות נדירים.
אם כל אחד מאיתנו שם פה את המעט כוח שנותר לו, הכי מעט, אולי אנחנו יכולים להתחיל פה ביחד איזה מסע פלאי.
להיפגש פה, פעם, פעמיים בשבוע. להחליט שזה הזמן שלנו.
שפה אנחנו עושים משהו בשביל עצמנו. רק בשביל עצמנו.
ביחד. הצגה, למשל. אם אנחנו לוקחים משהו שאנחנו רוצים לספר עליו סיפור. משהו שילווה אותנו עד לשחרור.
פה זה רק שלנו. זה יכול להיות מקום של חרות.... מבינים? אתם איתי?
שתיקה. אדישות.

יהודה: מותר לעשן?

שני: אני מעדיפה שלא. נעשה הפסקות עישון למי שצריך.

שוב שתיקה.

שני: מה אתם אומרים?

שתיקה.

שני: יודעים מה? בואו נשחק משחק. שמות. אני לא יודעת איך
קוראים לכם.

קמה.

קומו. קומו. כל אחד מוסר את הכדור בתורו עם השם שלו.
אחר כך עם משהו שיגרום לנו לא לשכוח את השם שלו.
נו? מי מתחיל?

היא זורקת את הכדור לאברהם, היחיד שמסתכל עליה. הוא תופס
נשאר לשבת. כמו בתשובה על השאלה, "מי מתחיל" מרקו
קם, יוצא. אחריו יוצאים, צחי, סמיר, יהודה. אברהם נשאר לשבת
עם הכדור.

אברהם: מי שלח אותך?

שני: אף אחד. אני... באתי. כלומר...

אברהם: מה?

שני: אף אחד לא שלח אותי.

אברהם: למה באת לפה?

שני: אני עושה תהליכים יצירתיים עם אנשים אני -

אברהם: חלאס. שמענו מספיק מילים יפות.

שני: מה אתה מציע?

אברהם: תקחי את הכדור שלך, תלכי מפה. תפתחי גן ילדים.

שני: אז למה באתם כולכם?

אברהם: סקרנות. לראות מי ה....

שני: אל תגיד כוסית. אני שונאת את המילה הזאת.

אברהם: את אמרת.

שני: תכבד אותי, אני אכבד אותך.

אברהם: חארטה כבוד! תפסיקי לזיין את המוח. אמרו שעבדת
בהרבה בתי סוהר. ואת באה אלינו ככה, באשכנזיות מנומסת,
לא רואה איפה את נמצאת?

שני: בחדר אחד עם איש זועם.

אברהם: זועם? עוד לא המציאו את המילה בשביל זה... (מסתובב בחדר, נסער).
יודעת מה זה אגף נ"ס? פעם זה היה ראשי תיבות ל"נקי מסמים".
היתה פה תוכנית. אנשים שכבר היו גויות, חזרו לחיות פה. אנשים
פה היו חודשים נקיים. עכשיו פתאום, מעבירים למקום אחר.
נסגר. כאילו החיים של בני אדם זה עטיפות ניילון שזורקים
לזבל אחרי השימוש. באו טלוויזיה, ראו תוכנית שיקום, עשו שנה,
סגרו, מעבירים. נ"ס עכשיו זה ראשי תיבות של נקי מסיכויים.
יש לך פה סיכוי לעשות משהו עם האנשים כמו בתוך אוניה
טובעת. מבינה? כשהמים פורצים מכל הסדקים והם רק חושבים
אם יצליחו להגיע למעקה ולקפוץ. מכל הסדקים נכנסים לפה סמים.
החדרים מתמלאים במחלה הזאת. יש פה ריח של סדום ועמורה. של סוף.
ואנחנו כבר כמעט ראינו את האור.

שני: אתה בכל זאת מדבר איתי.

אברהם: את תופעה. כמעט חייכתי. חודשים שלא חייכתי.

(שתיקה)

אברהם: את באמת רוצה לעשות פה משהו?

שני: כן.

אברהם: אז תתחילי לדבר איתנו לתוך העיניים, לא לתוך השיער.
דברי מאיפה שכואב לך, לא מאיפה שכואב לנו.
זורק לה את הכדור.
אברהם. לא תשכחי את השם הזה?





המונודרמה "גרגיר החרדל"
אלישבע כתבה וביצעה מחזה זה - לדמות יחיד במספר גרסאות. שתיים מהן, באנגלית, "A Few Days "Longer Than A Rose ו - " The Mustard Seed" - עלו בסן פרנסיסקו בעת שהותה שם ב- 92. אלי כתבה גרסה אחת בעברית - "אלישבע" שלא הועלתה בארץ. להלן קטע מתוך ההקדמה וכן קטע קצר מתוך המחזה עצמו, המסביר את שמו באנגלית( "A Few Days Longer Than A Rose") .

מתוך ההקדמה:
"זהו סיפור אמיתי על האישה שאני קרויה על שמה. אלישבע (אלזה) ג'קובוס לבית פייכנפלד, דודתו של אבי...היא הייתה משוררת, פעילה ציונית וסוציאליסטית, ומורה לעברית ולתנ"ך. היא התחבאה בברלין, במלחמת העולם השנייה וחיה תחת זהות בדויה. בין השאר, עבדה כמשרתת בבית נאצי. היא הצטרפה למשפחתה בארצות הברית ב- 1946 ונפטרה כשנתיים לאחר מכן.... כמה דברים ריתקו אותי בסיפור שלה: העובדה שהצליחה לשרוד את כל המלחמה אך נפטרה זמן לא רב אחר כך מנגיף קל יחסית (צינון שהתפתח לדלקת ריאות). והעובדה שתאריך מותה המדויק אינו ידוע, שנראית לי סמלית. האם מתה למעשה כשהחליפה זהות? האם מחיר ההישרדות היה גבוה מדי? המחזה מנסה לענות על השאלה מה היא הישרדות ומה היא מחירה? עד כמה נטמע השחקן בדמות אותה הוא משחק? מה המשמעות של "to act for a living?" . אני מרגישה קשר מיוחד לכך משום שאני שחקנית.... העובדה שהייתה חייבת מספר שנים לחיות כנוצרייה אפשרה לה, באופן פרדוקסלי, להיות משהו שתמיד רצתה להיות. ומאידך, ההתכחשות המוחלטת לעצמה גבתה, בסופו של דבר, מחיר כבד".

תמונה מתוך המחזה:

אלזה: ברחוב אסור לרוץ, צריך ללכת, כל הרצון חייב להיכנס חזרה אל הגוף, לזקוף , את הגב. כל רצונו של הלב להימלט, חייב להפוך לחיוך. הפה הפוך. האם זה חיוך? זה חיוך רגיל של בוקר אביב, השמיני למרץ, ארבעים ושלש. הבוקר שאחרי הרגע האחרון. בוקר רגיל בהחלט. אני יכולה ללכת לקניות. בלי הטלאי הצהוב עלי, אני לא צריכה לחכות עד חמש.

הד: אין לך תלושים.

אלזה: נכון. אין לי כלום ואני צריכה לחשוב איך משיגים. אבל-

הד: רק לא להסתובב לאחור.

אלזה: לא לסובב את הראש, גם לא לשנייה. כל ההסתכלות אחורה חייבת להפוך להסתכלות ישרה. רק ההסתכלות הישרה עכשיו, לתוך הרגע הבא, השקר הבא, הפנים הבאות של השכנה ממול, שמסתכלת עכשיו ישר לתוכי. "בוקר טוב, גברת אקנר. בוקר טוב. מה שלומך?"

הד: טוב, תודה. לאן את...?

אלזה: רק לא להסתובב. לא להסתכל לאחור. הוא אחרי זה בטוח. והשאלה באיזה מרחק. הם כולם אחרי עוד מעט. רק לא להסתובב עכשיו. אפילו לא לשנייה.

הד: (מדקלם באנגלית את השיר של רילקה)
Erect no gravestone to his memory, just
Let the rose blossom each year for his sake.
For it is Orpheus. Wherever he has passed
Through this or that. We do not need to look
For other names. Where there is poetry,
It is Orpehus singing. He lightly comes
And goes. Isn't it enough if sometimes
He can stay with us a few days longer than a rose?

from: The Sonnets to Orpheus- by R.M. Rilke







From a play Elli Wrote in San Fransisco 1992

"A Few Days Longer Than a Rose" – Synopsis/Introduction

This is a piece woven out of letters and family members, about my Great-Aunt, Else Jacobus (born: Fiechenfeld; Hebrew name: Elisheva), who I'm named after. She hid in Berlin during World War II, and managed to survive by changing her identity and working as a maid, in a Nazi home.
She came to the US in 1946 to join her sister, my grandmother [on my father's side]. She died in 1949, presumably of pneumonia, but no one knows exactly when.
This is one of the things that intrigued me: she died of something "slight", Not much more than flu. [Also, the fact that no one knows the date of her death seems symbolic to me. She survived the war, but what does that mean? She died relatively soon after. Her life was in danger, she almost died many time; how is it possible, then, to determine when exactly she died?]
Where does survival end and death begin? When did she die? Or, in a different version of it, when did the war actually end? I think for many people it never did. That's why I start the piece with the moment of her death.
The story is woven out of factual material about her (letters, stories, papers), some research about other Jews in Berlin in her situation, and a lot of imagination…
Among the themes I have been, and will be exploring in this, in addition to that I mentioned about: How is it different or special to be a woman in a war, especially a woman alone?. What is it like to "act" for a living" in the true sense of the word, simply because if you don't act you die? Being an actress, of course, I feel a special connection to that aspect.
What is "my" identity made up of? Else, like many German Jews, felt she was just as German as any one, and like many others was suddenly forced to confront her "roots". On the other hand, the identity she takes on lets her become, paradoxically, everything she's always dreamt of.


Fragment:
Else On the Bench

Else: Now on the bench, a few minutes before my death, I realize: it's late. Too late. It's getting rather chilly. It's getting dark so quickly… Yakov? Is that you? So good of you to come. I didn't even notice I had called out to you. Did you see, the yellow leaves are falling more and more rapidly off the trees? Did you too hear, the children's playing seems to be getting wilder, their screams are getting wilder, can you hear? All the children we never had. They are so excited and free.

Echo: "Lord, it is time. The summer is almost over.
Lay now the sundials over your shadows,
and on the meadows let the winds blow strong."

Else: Listen, my love, there's not much time left, [just like Rilke's poem. Oh, what was it? "Lord, it is time…"] every thing is coming very clear to me now, Yakov. I know what I must do, only there's no time, the day is ending so quickly. I wish I could…

Echo: "Command the last fruits to ripen on the vine and allow them a few more warm, transparent days, to press the final sweetness into the heavy wine"

Else: I wish I could hold you, just one last time. Warm your frail, white pianist hands in mine. My never to play pianist hands. My never to be born children playing out here. They're so happy, carefree. They are all mine now. All of them, don't you see? Even the little one with the red baseball cap, and the runny nose. They are all laughing at him, and pointing. He, especially, is mine.
…..
Echo: "Whoever has no house now, will never have one. Whoever is alone, will now stay long alone, will sit, read and write long letters through the evening, and, on the boulevards, up and down, restlessly wander, while dead leaves are blown."